<h1>חבור התשובה להמאירי — שבר גאון מאמר ב' פ"ד</h1>
<h2>דף כט.</h2>
לבאר בו מי הם הקרובים שראוי להתאבל עליהם, ועל רוב המתים שאין חיוב בהספדם אלא לקרובים וכמה זמן אבלותם, ונבאר גם כן בזה מי הם הקרובים שהכהן מטמא עליהם. לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי וכו' [איכה א'], ירמיה הנביא על דעת רבותינו [ב"ב ט"ו ע"א] כתב ספרו וספר קנות, והיא על דעתם [מו"ק כ"ו ע"א] אותה מגלה שנאמר לו [ירמיה ל"ו] קח לך מגלת ספר וכתבת עליה את כל הדברים וכו', אע"פ שמדרך הפשט פי' בו שכיון ירמיה לכתוב באותה מגלה שכללו הדברים שבפרטי הספר, ויורה זה אמרו וכתבת עליהם את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ויהודה מכל מקום דעת רבותינו שהיא מגלת איכה, וזה שאמר [שם] ג' דלתות וד', ג' וד' אלפא ביתות, ופעם ב' הוסיף אלפא ביתא ד' והיא אני הגבר [איכה ג'], ואמר אח"כ רביעית, שב אל הסיפור מהדברים המתאחרים אחר כל המגלות וזהו זכור י"י מה היה לנו [שם ה'] ויהיה ענין דלתות ענין דפים, ונקראים כן מפני שנסגרין ונפתחין כדלתות, ויכלול כל ד' א' מהג' מגלות, ורבותינו פירשו ג' פסוקים וד' כמו שדרשו ז"ל [מו"ק שם], אמרו ליהויקים כתב ירמיהו ספר קנות, אמר מאי כתיב ביה אמרו ליה איכה ישבה בדד, א"ל אכתי אנא מלכא, בכה תבכה, א"ל ואנא מלכא, גלתה יהודה, א"ל ואנא מלכא, דרכי ציון אבלות, א"ל ואנא מלכא, היו צריה לראש, א"ל מאן אמרה, א"ל כי י"י הוגה על רוב פשעיה, מיד קדר כל האזכרות שבה ושרפם א"כ לפי דעת רז"ל ירמיה כתבה קודם החרבן והיה מקונן על החרבן כמו שהנביא ישעיה [כ"ב] אמר מה לך איפה כי עלית כלך לגגות, וקראה גיא חזיון, הפך שהיה נקרא עיר י"י ועתה הושפלה לגיא, על דרך שאמר ירמיה [איכה ב'] השליך משמים ארץ תפארת ישראל, וכאמרו [שם] הרס בעברתו מבצרי בת יהודה, ואמר מה לך פה כי עלית כלך לגגות, להשגב שם, כלומר התרגשי עדיין ברעה אשר ימצא את עמך ואם תכירי כי אמת דברו ברעתך הנביאים בשם י"י, או אולי מהסבה עלותך כולך לגגות ותחשבי לך לומר לא יראה י"י ולא התבונן רעיונך כי מרה תהיה באחרונה, כמו שאמר ירמיה [איכה א'] טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים, ר"ל כי עונותיה גלויין ומפורסמים עד שטומאתה נראית בשולי בגדיה ולא תוכל להכחיש מעשים הרעים אכלה ומחתה בפיה ועל כל זה לא התבוננה באחרית הדבר כי לא לעולם חוסן, ובקצת מדרשות [פתיחתא דאיכה רבה אות כ"ד] פירשו מה לך איפה כי עלית כלך לגגות משל על גאותם, כלומר מה טיבה של גאוה זו ומה סבת זה ההתנשאות אשר עלית כלך לגגות, ר"ל במדרגת הגאוה אחר שנפלת ביד אויב, ואיך תאות הגאוה והשררה עם היות בעליה כושל ומנוצח, ואמר [ישעיה כ"ב] חלליך לא חללי חרב, שלא מתו כאנשים בגבורה לפני אויביהם אלא שברחו אז כא' הנבלים בחולשה, וכדי בזיון כי הגבור ובעל הנפש לא יהפוך עורפו במלחמה והם הפכו עורף ומתו ברעב ובצמא, וזה שאמר [שם] כל קציניך נדדו יחדיו מקשת אוסרו, שמתו במורך לב, מרחוק ברחו, כלומר בהיות האויבים מרחוק מיד ברחו, וזה שאמר [איכה א'] סלה כל אבירי י"י בקרבי, ר"ל בתוך העיר לא במלחמה, ועל זה אין נחמה, וזה שאמר [ישעיה שם] שעו ממני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שד בת עמי, כי הוא שד גדול, וזה שאמר [איכה ב'] מה אשוה לך ואנחמך, כי אם ידמה שברו לשבר אחרים אולי יתאפק, כמו שאמר המשורר בנועם שירותיו רפאות תעלה אין בידינו אבל אזכיר יגון רבים להחלימך, וכל זה גרם חטאתם שהשם מגלה להם הרע כדי שישובו והם עושים בהפך, וזהו ויקרא י"י לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, והנה ששון ושמחה הרוג בקר וכו' [ישעיה כ"ב], ר"ל שהם על ידי נבואת הפורענות טרם בואו כדי שיבכו ויספדו להעירם ויקרחו ויחגרו שם, וכל זה להעירם לתכלית ההכנעה והם עושים שמחה ומלעיגים על דברי הנביא, וזהו ונגלה באזני י"י צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון [שם], ר"ל לעגם על דברי הנביא והיו בוטחים בנביאי השקר, וזהו נביאיך חזו לך שוא ותפל וכו' להשיב שבותך, ר"ל להשיב משובתך, ולכן היה כוונת הנביא לקרא המגלה אולי ישמעו וישובו, ולכן אמר [ירמיה י'] אוי לי על שברי נחלה מכתי וכו', כי אע"פ שהאומות ילקו, מ"מ אוי לי על שברי בהיותינו לוקים תחלה והם שמחים לרעתי בין כך ובין כך, ולזה כיון ירמיה במגלת התוגה [איכה א'] כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשיתה הבאת יום קראת ויהיו כמוני, כלומר הלואי ומי יתן שכבר הגיע היום שקראת עליהם ויהיו כמוני, ואז אתנחם מעט בשברי.
וכבר קדם לנו ביאור היו צריה לראש אויביה שלו [שם], ומלת שלו מענין שגגה, כלומר אמת היה שהיו צריה לראש אמנם מה שיחשבו כי כחם ועצם ידם עשה זה שגגו בזה, כי י"י הוגה, כלומר מאתו ית' היתה הסבה לרוב מרי מעשיהם, וכאמרו בפסוק שהתחלנו לא אליכם כל עוברי דרך וכו' אשר הוגה י"י ביום חרון אפו, להודיעם כי מי"י היתה זאת לרוב עונותיהם, ואמנם עוברי דרך, יש מפרשים עוברים על דתו ומחליפים חק, כלומר לא הגיע לשום מורד מה שהגיע עלי לפשעי, ויש מפרשים לפי שכל עוברי דרך לקחו איד בחרבן ירושלם, שהיה משוש כל הארץ והיה יושבת על טיבור הארץ ומקום מעבר גדול אלה מפה ואלה מפה, עם כל זה היה האיד ליושבי העיר יותר, ולכן החמירו באבלים קרובים יותר מהאחרים כי להם החסרון בעצם, והאריך באותו ענין ודברים שהם ז' והם ג' גם כן, ואמרו בתלמוד המערב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים [דברים כ"א], מכאן לאבל שמצטער ל' יום, והקרובים האריך בהם ואמר שאחותו מהאם נשואה יש אומרים שאין מתאבל עליה כלל, וכבר בא מעשה בנרבונא באשה שמת אחותה נשואה מאמה, ונחלקו בדבר הר' יוסף ב"ר אבא מרי והר' יצחק ב"ר משה, והר' הגדול זקנינו ר' שלמה הישיש הכריע בדבר שלא תתאבל עליה כל עיקר, ומפני זה נחלקו בהוראה זו קצת חכמי העיר ונגמר המעשה כדברי המיקל, מכל מקום מנהג פשוט בכל מקומות מושבותם ששמענו נוהגים להתאבל על כל צד אחוה בין מהאם בין מהאב, ואמר עוד והאריך בזה עד שחתם שצריך לתת לב לשוב, לא כאותם שכתוב עליהם [תהלים קי"ט, קכ"ו] עת לעשות לי"י וכו', פירש אבי העזרי שאפילו בעתים שהיה להם לעשות לי"י לשוב אליו כגון בעת הזקנה הפרו תורתך, בעת הצרות לא הרגישו אם עברו תורות חק וחשבו מקרה גמור, והוא שסמך לזה על כן אהבתי מצותיך, כלומר שאיני כמורדי אור שלא הכירו דרכיו אבל כיראי י"י וחושבי שמו מכיר ומתבונן בבא הצרה לשוב. ויש מפרשים עת לעשות לי"י, ר"ל עת לעשות נקמה באותם שהפרו תורתך, אבל דוד היה בוטח בשם כמו שאמר [שם קכ"א] אשא עיני אל ההרים, ר"ל כשאני מצפה עזר אנושי, והוא המשל בנשיאות העין לההרים, ר"ל כענין המצפה עזר מרחוק ונושא עיניו אילך ואילך איני רואה מה שיועיל לי אבל כל עזרי מעם י"י שלא כדרך הטבע, כי הוא עשה העולם והוא יכול לחדשו, ואמר הנה לא ינום, כמו שלא יתרשל בשמירתם, ולא יישן, שלא יתרשל בהשגחתו מהם ולא ימסרם למקרים אבל יצילם מהם, וזהו יומם השמש לא יככה, כי השמש מיבש הליחה והירח מוסיף הליחה יהיה ממנה הקרירות, והחום והקור סבת התחלואים, ואמר שהוא ישמרם בהשגחתו גם מסבות טבעיות או מקריות, ואמר שבטחונם בשם יהיה סבה שישמור צאתם מהגלות ובואם לארץ ישראל, וכבר נשאל אצל בעלי הפשט מה סבה בהקדימו הנה מלת צאתך למלת בואך, הפך דברי אדון הנביאים [דברים כ"ח פס' ו'] שהקדים ביאה ליציאה, ופרשו קצתם שאדון הנביאים אמר [שם פס' ג'] ברוך אתה בשדה קודם בואו לעיר לצאתו, ודוד המלך ע"ה חתם וירח בלילה, ובלילה בני אדם מצויים בבתיהם ומפני זה הקדים צאתו לבואו, ויש מפרשים שבזמן מרע"ה היו ישראל בגלות והוא מייעד להם ביאתם לארץ ומתנבא צאתם ממנו לרוב רשעם, ואמר דרך ייעוד טוב שבבואם לארץ בה יתברכו ובצאתם ממנו לא ימיש חסד השם מאתם, ונעים זמירות אמר בעוד שהיו בארץ מתנבא לזמן הגלות ומייעד להם שובם ממנו ומפני זה הקדים היציאה לביאה, ובאה מלת ברכה בדברי מרע"ה על ביאת הארץ שהוא זמן מיוחד לכל טובה, וחלפה במלת שמירה בדברי דוד רוצה בו שהשם ישמרם מהצרות המגיעות בצאתם מהארץ, וזה שמלת ברכה מונחת על שלמות תועלות וריבוי הצלחות תפול על זמן ביאת הארץ, ולא דקדק להחליפם באומרו אח"כ וברוך אתה בצאתך, שמתחיל בברכה יגמור, ודוד המלך גמר ישמור צאתך, כי מלת שמירה מונחת על השמר מפגעי הזמן וקורותיו תפול על זמן יציאת הארץ שהגלות זמן מוכן לפורענות, ייעד בו שהיא ית' ישמרהו מההזיקים הנמשכים ממנו, וזה שאמר י"י ישמרך מכל רע ישמור את נפשך י"י ישמור צאתך וכו'.
